אז הבנתי ש...

הועלה ע"י דוד אדוארד.

 

לפעמים בחיים אתה צריך לעשות את מה שנכון ולא בהכרח את מה שנכון לך, אם יש לך מזל בסוף אתה עוד מבין שמה טוב לכלל הוא מה שטוב גם לך.

הרגע שממנו חששתי הגיע, נכנסים ללבנון במטרה להביא שקט לתושבי הצפון, אני לא אשכח את השכונות הריקות מאדם בצפון הארץ שראינו בדרך לגבול. שומם כמו בסצנה של מערבון לפני הדו קרב, מה שחסר זה רק איזה שיח שיתנופף לו עם הרוח. אני אגיד את האמת, אני ממש מפחד. אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה, אני, שלא הלכתי מכות בחיי, אדם חם ואוהב, נגד אלימות בכלל, אני שונא את זה !. כל מה שרציתי זה למלא את חובתי ולשרת את המולדת. אני מרגיש כמו דמות מצוירת של וולט דיסני שנקלעה לסרט של טרנטינו. מתחילים לצעוד, גדוד שלם צועד בשני טורים, אני מסתכל סביבי, סופג קצת את הפסטורליות שבלבנון, מקום מדהים וירוק ממש סצנה בנשיונל ג'אוגרפיק, זה מזכיר לי שתמיד אומרים שהחופים בעזה מרהיבים ביופיים וכמה חבל שמסוכן שם ואסור להסתובב שם, ממש בדומה לפה. לאחר כמה שעות הליכה עם ציוד מגן מלא ואספקה שאמורה להספיק לפחות לשבוע אנחנו מגיעים לכפר אל עאריידה שבדרום לבנון, הכפר נראה נטוש והגיוני שכך, חולקו כרזות לתושבים שמבחינתנו מי שנשאר הוא אויב ודינו מוות, ככה נדמה לי בכל מקרה. מפקד הגדוד עוצר ומתדרך את מפקדי הפלוגות שהגענו לכפר ותפקידנו לתפוס שם עמדות ולחפות לגדודים אחרים שיעברו דרכינו. אני זוכר שתהיתי לעצמי שאני לא מבין למה אנחנו נכנסים בכלל, למה לא להפגיז את המקום מהאוויר בעזרת מטוסים ומהיבשה באמצעות טנקים. אבל מה אני מבין ?, אני ממלא פקודות ומה שחשוב הוא להגן על תושבי הארץ.

השעה ארבע בבוקר, עוד מעט תתחיל הזריחה, במקום אחר, בזמן אחר הייתי יכול ממש ליהנות מהזריחה הזאת. אנחנו בשביל בפאתי הכפר מתקדמים לעבר שורת הבתים הראשונים, מהתדריכים אני זוכר פחות או יותר איפה המחלקה שלנו צריכה להתמקם, אני מנסה לאתר הבית, להתאים בין המפה למציאות. הלב מתחיל לעבוד במצב היפר, לא עוד לחימה מרחוק עכשיו זה קרב פנים מול פנים.

"נתקלנו מלפנים לשכב מאחורי מחסות ולחפות להמשך !" משהוא צועק, סימון לכל הכוחות שנתקלנו במחבלים. זה הרגע אליו התאמנו, מעכשיו זה כבר לא משחק, יש אויבים ומדובר בחיים ומוות. מה עושים?, אני לא רוצה למות. לפי מה שלמדתי באימונים השלב הבא לפי תורת הלחימה זה תפיסת הבתים וכיבוש הכפר, בתרגום חופשי, להסתער ברבאק קדימה ולטהר, כלומר להרוג את כל מי שבדרך בשורת הבתים הראשונה. מה לעזאזל? זה פאקניג מסוכן, אני לא צ'אק נוריס.

אש אש אש ! נשמע מכל כיוון, חיילים נופלים פצועים, קליעים שורקים באוויר כאילו מדובר ביום העצמאות. טעיתי מקודם, אני בסרט של להציל את טוראי ראיין. אני רץ קדימה יחד עם המחלקה, מתקדמים בשלבים, אני חייב לומר שהאדרנלין מטריף אותי, איפה שהוא אני אוהב את זה !. "דוח מצב", אני מדווח בקשר, המחלקה שלנו בסוף השביל של פאתי הכפר כאשר ישנה מחלקה שכבר נתפסה בצד המערבי של שורת הבתים הראשונה. " רות היישר " השיב לי המכשיר. " יש לך הוראות חדשות", עכשיו מוטל עלינו התפקיד להיתפס על חומה ערבית ממול שורת הבתים השנייה ולחפות כרגע לשאר הכוחות. יש כרגע 17 פצועים והרוג אחד לכוחותינו, מדובר כרגע לפי המודיעין שישנם בין עוד עשר לעשרים מחבלים חמושים בתוך הכפר, מחשבים זאת לפי מניין הגופות ומוסיפים עוד לאלה שברחו. אנחנו מגיעים לחומה, חומה שפשוט בנויה אבן על אבן כמיטב המסורת הערבית ואני חושב לעצמי, זה אמור להיות המחסה שלי מפני מוות ? עוד לפני שסיימתי את המחשבה הזאת, זה לא מובן בדיוק מה, מי ואיך אבל התחילו לטווח אותנו בירי משלוש נקודות שונות. "לשכב מאחורי מחסות ולחפות להמשך" אני צועק אך לפני שאנחנו מספיקים לקלוט מה קורה ולהגיב כבר יש לנו 3 פצועים בכוח.  "נתקלנו !" אני מכריז בקשר, "חייב חיפוי, עכשיו עכשיו עכשיו !,יש לי פצועים בכוח, חייב סיוע עכשיו !". אני נשען על מה שנשאר מהחומה ערבית המקוללת הזאת מנסה לחשוב. מה עושים? להרים את הראש אני לא יכול, אני מפחד, אולי ככה נראה הלם קרב? אני חושב לעצמי. אני מרים את הנשק מעל החומה ויורה על עיוור כאילו אני בחתונה בדואית, אני חייב להשתמש  בנשק זה ההגנה היחידה שלי בזמן שהאבנים בחומה אט אט מתפוצצים לרסיסים קטנים בדומה לצלחת שנשמטת מהיד ומתנפצת על הרצפה לאלפי חלקים. "חייבים לעשות משהוא" אני אומר לעצמי אבל שיורים עליך משלוש נקודות שונות מה אתה כבר יכול לעשות ?

"יער ? יער ?" אני שומע מאחורי את הצעקות של חייל במחלקה. "הוא מת ". אני מוריד את הראש בצער אבל רק לרגע כי אני פשוט לא יכול לעמוד בזה כרגע, זה לא הזמן, החיים שלי מונחים פה על הכף, החיים של כולנו. "מה עם הגיבוי מה עם העזרה?" אני צועק בקשר.

אני מסתכל על מה שנשאר מהמחלקה שלי, חייל בהלם קרב ומישהו מנסה להחזיר לו את השפיות, פצועים ,הרוגים, האש לא מפסיקה ועוד מעט כבר אין גדר להתחבא בה. באותו רגע הבנתי שכנראה אני הולך למות.

" שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ! " צעקתי בגאווה, בעודי קופץ מעל הגדר מסתער לעבר המחבלים.

"מה עם המחלקה שלי?", "מה עם המחלקה שלי?", צעקתי בבהלה ברגע שההכרה חזרה אלי בבית החולים, הורדתי את כל החוטים שהיו מחוברים אלי והתחלתי לחפש את היציאה. " לאן אתה חושב שאתה הולך?" אמר לי המ"פ, בדיעבד זה מדהים בעייני שהוא חיכה לי ליד המיטה. " אני הולך למחלקה שלי, הם זקוקים לי ". והמשכתי להתקדם.  " המלחמה נגמרה, אתה לא בהכרה כבר 3 ימים ".

מה בדיוק קרה אחרי עדיין מעורפל לי, בבית חולים הסבירו לי שברגע ההסתערות קדימה חוליית טנקים שלנו פוצצה לאלף עזאזל את הבתים ואני כנראה מההדף נזרקתי לאיזה כיוון ואיבדתי את ההכרה.

במבט לאחור זה מטורף מה שעבר עלי שם אך עם זאת שאני לא מאחל לאף אחד לעבור דבר כזה אני איפה שהוא שמח וגאה שלי כן יצא.