אמבולנס צבוע בצבע ירוק זית חוצה

26.07.2014

אמבולנס צבוע בצבע ירוק זית חוצה, חייל מחזיק את השער ביד אחת, ידו השניה אוחזת בידית האחיזה של הנשק התלוי סביב צווארו. מסונוור, על ראשו כומתה, הוא מצמצם מבט אל הנהג, הם מחליפים מחוות.
אני שומע את הנהג יורד, מקיף את האמבולנס הצבאי, מסובב את הידיות ושוטף את החלל באור צהריים אלים. עוזר לי לרדת, אפילו שאני לא צריך, ולוקח לי את התיק. אנחנו נכנסים למרפאה ענקית, המזגן, או המזגן, הוא מלטף את פני שהזיעה החלה לשטוף. הוא מושיב אותי בשורת כיסאות המולחמים לרצפה. שקט. נקי. נעים.
אני רואה את המלווה מסתודד עם אחד עם דרגות כתף, הם מביטים בי, לוחצים ידיים ואז מתקרבים.
אומרים שאני נשאר פה, וזה יעקב, המלווה מציג בחור גבוה ורזה, כיפת בד סרוגה מחביאה לו את ההתקרחות המפרצית המגביהה את מצחו, הוא מחוספס בזקן העצלות, ומשקפיים דקיקים על אפו היהודי ממקדות עיניים בהירות, רכות ואבהיות.
יעקב מספר שהוא צמוד אלי, וכל מה שאני צריך זה ממנו. אני מניח את התיק באיזה חדר, ויעקב מכניס אותי למשרד ממוזג עוד יותר, שמוריד את שרוולי המקופלים.
הוא מביא איזשהו טופס, מוציא עט מתכתי מכיס חולצתו הצבאית, מתמקם בנח. הוא מצמיד את העט אל הנייר כדורך נשק, מרים אלי את הבהירות האלה שלו, ואומר, ספר לי מה קרה.

19.07.2014

צמרות האקליפטוסים פורטות על נימי השמיים אשר התחילו לכהות. פה ושם ענן משכשך בכחול המשתנה. אני שוכב על הגב, מסביבי ציוד לחימה מסודר בצורת ח', גאומטריה למתקדמים. זחלי הנגמ"שים גרסו את אדמת החורשה הזו דק דק, החול עדין כמו חול ים. כפות רגלי החשופות מתאווררות, מנדפות את חביקת הנעל הקשוחה והריחנית. קצת חול נתפס לי בין האצבעות. ולרגע אני בכלל לחופו של הים האדום, עד שמכשיר הקשר אוחז שוב ברגלי, המציאות.
שמועות רצות כמו לשונות אש על ערימת נייר עיתון בכל הפלוגה, היום גולני נכנסים, יהיה לילה קשוח. הבטן שלי מצטמקת בפחד, הרעב נשאר שבור לב בלכתו הפתאומית של התאבון. מגשית הפלסטיק המחוממת שלי נשארת מלאה. אני לועס קצת לחמניה מנומשת בשומשום וקצת בוטנים מלוחים.
הקשר מגלה את פריסת הכוחות וההכנות. אנחנו מבינים שאנו עתידים להחשף למושג 'ריכוך ארטילרי'. סוללת תותחנים נמצאת בהמשך החורשה, טנקים מתפרסים לאורך גדר המערכת, זוג מסוקי קרב חגים כזוג כרישים מסביב לשונית, זמזומו המונוטוני של מזל"ט מוסיף אקורד מותח לכל הסצינה.
מתחיל להתקרר, אני לובש את נעלי ונכנס אל נגמ"ש החפ"ק. מפקד הפלוגה המאפיר יושב דרוך, פנקס בידו הוא מתעד ורושם הערות. אנחנו מביטים זה בזה, עיניו מספרות על המתקפה העתידה להתרחש.
ואז זה מתחיל. סוללת התותחנים מתחילה להרעיש בקצב עולה. פיצוצים ללא הד, המומים מעט אך קרובים למדי, נשמעים מאחורינו, הפגזים חולפים מעלינו, קולות שריקה חותכים את אויר הערב הקריר, אפשר לשמוע את כל התהליך. פיצוץ התותח, שריקת הפגז מעל לראש ופיצוצו בהמשך, על המטרה העזתית הרחוקה.
כמה הוראות מהירות בקשר וגדוד טנקים נכנס להתקפה מלפנים, אנחנו שומעים את המנועים מהדהדים באופק מעבר לחורשה, ואז את כח האש המתנייע. המג"ד מטווח בקשר את כליו, מסמן להם מטרות ומוודא פגיעה. גדוד של תופי ג'ונגל מפחידים, כל אחד יורה בתורו, מוסיף עוד תו לסימפונית האש.
ממעל זוג הכרישים המעופפים משגרים טילים רעשניים, אנו מלווים את מעופם השורקני והמדויק בדרכם לעוד לקוח מרוצה. הם משחררים מוץ-נורים, כדורי זרחן בוערים המשבשים טילים נגד מטוסים, ומאירים בכוכבים נופלים את הלילה חסר הירח. פה ושם גם תותחי הוולקן שלהם מתווספים להרעשה הקונטרה-בסית.
נשכבתי על רצפת הנגמש, הפיצוצים, ההפגזות, הירי מסביבי ללא רחם. כח האש היה משהו שלא שמעתי מעודי. כל כך הרבה פגזים נורים, פצצות מתפוצצות, כדורים שורקים. שכבתי שם כך, מחבק חזק את הנשק, מנסה להשען על זווית המתכת הלא נוחה של הנגמ"ש, לבסוף הצלחתי לרפד את יצועי באפוד המגן שלי, עיני החלו להיות כבדות, אך אוזני רק מתחדדות.
כמות ההתראות בקשר עולה, חשד לחדירה, חשש לחטיפה, ניסיון לירי נ"ט על כוחותינו, חוליה, צמד, מפגע בודד, מנהרות חטיפה, מנהרות תקיפה, מנהרות נפץ, זירת מטענים, פצמ"רים, צלפים, המוות זוחל ומטפטף מבעד לרמקול הקטן המוברג על דופן הנגמ"ש, זולג על פני כמו זיעה קרה, מתערבב ומחלחל פנימה, ויוצר פחד טהור, מזוקק, אימתני.
גולני נכנסו, בקשר שומעים את הגדוד שלנו מפנה להם דרך, מחפה באש, מוריד מטרות בשבילם. את העדכונים שלהם אנו לא שומעים. התדר לא מכויל. אפשר רק לדמיין מה קורה להם, בתור הנמ"רים הכבדים המתחילים את תנועתם אל השטח הכי עוין באיזור. מחשבה שאני מנסה לסלק.
אני מתחיל להרדם ואז ממש לפני, עולה בי תהיה. לצחצח שיניים או להרדם כך? לקום עכשיו מהתנוחה הנוחה על התאמצתי כל כך כדי לנקות את שיני. לבסוף אני קם, מצחצח את שיני. זה עושה לי טוב. אני שותה מים ואיכשהו מצליח למצוא שוב את התנוחה הנוחה, על זווית המתכת של הנגמ"ש, שהכרית שלי היא אפוד המגן.

20.07.2014

הבוקר מתחיל בעצלתיים. הצבע השחור התלבש לכולם מתחת לעיניים. אף אחד לא ישן באמת. ההפגזות לא נרגעו, וכולם התעוררו מאותם פיצוצים באותן שעות, מאותן סוללות. אתרי החדשות הסלולריים מספרים לנו כל מה שהקשר לא הצליח.
נגמ"ש נשרף על כל יושביו ממש בכניסה, חטפו את אחת הגופות. הרבה הרוגים, קצינים בכירים, אבל הגולנצ'יקים כבר על קו הבתים. מנהלים את הלחימה כמו האריות שהם.
ג'יפ נכנס לחורשה, יורד ממנו הרס"פ וקורא לשנים הראשונים שנכנסים לתחום ראייתו הממוסגר בעדשות שחורות. ארוחת בוקר.
בלי תאבון אני דוחף אוכל לפי. לועס נגיסות קטנות וממושכות. רוח המפקד מסבירה לנו בגלים של נעילת קשרי עין, שהיום, היום אנחנו נכנסים. כולם מבינים את גודל הבשורה, אבל מביטים בכלי המיושנים האלה, הנגמ"שים האלה שנלחמו בויאטנם ואז הוטסו למדינה הקטנה הזו בשכונה הכי בעייתית, כדי להוות איזשהו כלי ממוגן. הכל חודר אותו, כולם אומרים שעדיף כבר להכנס ברגל.
היום עובר אני מנסה להרגע, עובר שוב על הציוד, בודק אותו בצורה הטקסית אשר סגלתי לעצמי במהלך הסדיר. זה מהרגיע אותי לתקופה קצרה אבל היא חולפת. אין בררה. הכל מוכן.
הנגמ"שים מסודרים בסדר תנועה. השמש זורקת קרני חסרות רחמים בזווית המעניקה מעט חסד מוצל. יושב שם אחד, אייזיק. אני מתיישב לידו.
הוא מספר לי על קולומביה, חצי שנה הוא היה בקולומביה אחרי הצבא. התנסה בגבולות התודעה האנושית. כמו הרבה לא עניין אותו המסעות הרגלים המפרכים לפסגות מעוננות, אלא הניקוי הכל כך דרוש הזה אותו מחפש כמעט כל חייל קצת רגיש. את המקום השקט שבו אתה לא צריך לקחת נשק, שאפשר לא להיות בשליטה מוחלטת כל הזמן, בחופש.
אני שואל איך קורה לנו שאנחנו דורשי השלום ורודפיו מגיעים למחוזות האלה, של מחסניות בהכנס ואפוד מגן קרמי מחבק.
'אתה גם יונת חי"ר, אה?' הוא לבסוף קובע. אני מתעניין מה זה יונת חי"ר, הוא משיב 'זה אלה שרוצים שלום, אבל באים ברגל'.
המשכנו לדבר כך על נפלאות העולם הגדול, הזמנתי אותו לבוא אלי אל העיר הדרומית, לשבת קצת בים, ללגום בירה קלה ומזיעה ואולי שאכטה או שתיים. הוא סיפר לי על הילדים שלו, ועל ערימת הכלים שודאי מחכה לו בבית. צחקנו בקול רם שהוא החל לאחוז צלחות וכוסות בלתי נראות ולסבן אותן כאחוז אמוק, 'כמה כלים'.
הלילה מתגנב. עוד שקיעה עזתית מרהיבה, צבועה בצבע אדום, יציאות ונפילות דו צדדיות. עמודי עשן מתמרים, צבועים בצבע שונה משחור הלילה ההולך ויורד.
הוראה מגיעה, ואנחנו עולים אל הכלים. כבש הנגמ"ש עולה בעליה איטית, מחשיך את התא החשוך ממילא בקול טריקה מתכתי המום. המנוע שורק שריקה מכנית גרונית ועמוקה, ויוצאים לדרך, נוסעים אל הלא הנודע. על מוצב גדול ליד גדר המערכת שיירת הנגמ"שים נעצרת. מחכים לתיאום בין כל הכוחות שבפנים. לאט לאט הכבשים נפתחים, הלוחמים מסדרים את הציוד שוב פעם, רימונים מחליפים ידיים כמו עיתוני השבת בפלוגה, הקצינים עוברים על הציוד של כל אחד, שותים מים, משתינים. לפתע מישהו מוציא ערכת צבעי הסוואה. הוא מעביר בין כולם, אייזיק זורק אלי את הקופסא הירוקה הקטנה. מראה מפלסטיק בחלק אחד, חמישה גווני צבעי הסוואה בשני, אני מתחיל להתאפר כמו שלימדו אותי בטירונות. מתחיל עם גווני הבסיס הכהים יותר, ומפספס את פני במטרה לשבור את הצורה המוכרת בפסים אלכסוניים בגוונים בהירים וקוים בודדים של שחור.
אור החובש נגש אלי, הוא אומר שאותו לא לימדו להתאפר לפני לחימה, ומבקש ממני שאצבע אותו. אני מתחיל לצבוע את עור פניו הבהיר באצבעותי. את זיפיו האדמוניים אני לא צובע, זה לא ירד שנים אחר כך. חורש את לחיו, אפו, ומצחו בצבע הירוק הצבאי, ולאחר מכן בפסים בהירים ומעט שחור. לבסוף הוא נראה כמו חייל ממשחק מחשב. הוא מתלהב. עדיף ככה. לא לחשוב על בשביל מה זה, אלא רק להנות מהחוויה. הלוואי עלי.
אני מתיישב על סוללה סמוכה, מתחתיה שיירת הכלים, מעליה המוצב ולצידו הגדר. פגזי התותחנים חותכים בשריקות המוכרות מעלינו ומתפוצצים בהמשך. שונא את זה שאני כבר מכיר את הקול הזה.
אור בא מתיישב לידי. אנחנו בעל החיים היחידי שעושה כאלה קולות, אני אומר לו.
הוא מספר לי על התקופה שלו באוסטרליה. שישר אחרי הצבא הוא טס, בכוון אחד, התחיל לעבוד, חסך הרבה כסף. בא לארץ לנח קצת מהמרדף, ובכדי לגלות מה קורה איתו בהמשך, רק כדי שיזמנו אותו בצו 8 למילואים. בקושי יומיים הוא הספיק להיות בארץ ולהנות מהחופש.
צבעי הפנים מגרדים. מפקד הפלוגה חוזר שפוף מה, הוא מסנן לנו 'ביטלו'. ליבי מתחיל לרוץ והחיוך שב בעדינות לפני. אני מתקשה להאמין, ואז אני רואה אותו אומר לקצינים האחרים שישחררו את החיילים אל המקלחות. אני תופס את התיק שלי מהנגמ"ש ורץ.
מים זורמים לי על הגב, מלטפים אותי, מרגיעים, מבטיחים לי ששום דבר רע לא יקרה לי. המוצב הזה קיבל בעופרת יצוקה פצמ"ר ישירות על הש.ג, והרג את השומר.
אבל ברעש הזרם והמים הקרים התודעה מתנקזת אל הביוב. עקרונות הברזל של הסדיר נשטפים אף הם, וכל הפלוגה נכנסת בלי כפכפים, או מגבות, או תחתונים נקיים. חולקים בקבוק שמפו בודד, וחוזרים אל אותם מדים. המים שוטפים ממני את פחד המוות.
הנגמ"שים חוזרים אל החורשה, הכבשים נפתחים וכל הפלוגה כאיש אחד נופל לשינה טרופה. עם כל פיצוץ אני משנה תנוחה, ובכל זאת, ישן שנת ישרים, ככל האפשר. נלחם, מחר.