פצע פתוח

הגוף פה והלב שם

אני יושבת על הספה הרכה בביתי שברמת השרון. אני שוקעת אליה, והיא בתגובה מלטפת ומכילה אותי בתוכה. בחוץ חם, השמש קופחת. ובפנים מזגן נעים שמצנן אותי. אבל הגוף לוהט. בתי השחי והחיבור האחורי של הברכיים לחים ומיוזעים. הלב פועם בחוזקה. העיניים עייפות. לילות ארוכים של חוסר שינה מאחורי. והידיעה על לילות ארוכים של חוסר שינה שעוד לפניי לא נותנת לי רגיעה. לילות של התהפכויות מיוזעות. של התעוררויות מוזרות ומפורכסות מחלומות מרעידים. שאחריהן, אין סיכוי להירדם שוב. הגוף נמצא פה בבית. ברמת השרון. מכונת הנספרסו במרחק לחיצה ממש. במרחק הליכה נמצאים כל בתי הקפה הכי נחשקים במרכז.

עברית

צוק איתן - מיומנו של מפ

בכל מצב של התמודדות עם מוות יש תהליך של השלמה/שחרור/קבלה.
אחרי כמעט שנתיים מאז אותו קיץ ארוך של "צוק איתן" זה מה שאני רוצה וחייב לעשות. לשחרר.
את אמוץ ואת אדר ז"ל. לא לכם חיכו המחבלים. אלא לי, לחפ"ק שלי ולסיורים שלי. אחרי שלא מצאו את המטרה המקורית שלהם. קרה ואתם הייתם שם, חטפתם ונהרגתם. אני משחרר עכשיו כי כבר שנתיים אני מצייר לי על דף איך הייתי צריך לשלוח את מור אחרת, או מאיפה היה כדאי שאני אגיע עם החפ"ק. זה כבר לא היה משנה לא אז, ובטח לא בלילות היום. אני חושב שאני וחיילי עשינו הכי טוב בתגובה שלנו. אני גם בטוח שהאירוע הזה היה נגמר אחרת לולא חתרנו למגע.

עברית

יום הזכרון

שעת בוקר מוקדמת, קרני שמש ראשונות עולות מבעד לאפלה.  לילה נוסף של שינה חטופה ושעות ארוכות של שמירה ומחשבות על הבית ועל מקלחת חמה, עומד להסתיים. מזה כשבועיים אני נמצא בפעילות מבצעית במחנה הפליטים בג'נין לאחר שגויסתי בצו 8, יממה לאחר המגה פיגוע במלון פארק בנתניה, שבו נהרגו ישראלים רבים בעת שהסבו לשולחן הסדר. בראשי אני מדמיין את הרגע שבו אצא ממחנה הפליטים ואשאיר מאחוריי את מראות ההרס והחורבן שמסביבי ואת הבתים הנטושים שבהם אני מתארח ללא כל הזמנה. ריחותיהם של שאריות המזון שהושאר מאחור, כמו גם אי הסדר הקיים בבתים מרמז על החופזה שבה נטשו יושביהם ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

עברית