הגוף פה והלב שם

אני יושבת על הספה הרכה בביתי שברמת השרון. אני שוקעת אליה, והיא בתגובה מלטפת ומכילה אותי בתוכה. בחוץ חם, השמש קופחת. ובפנים מזגן נעים שמצנן אותי. אבל הגוף לוהט. בתי השחי והחיבור האחורי של הברכיים לחים ומיוזעים. הלב פועם בחוזקה. העיניים עייפות. לילות ארוכים של חוסר שינה מאחורי. והידיעה על לילות ארוכים של חוסר שינה שעוד לפניי לא נותנת לי רגיעה. לילות של התהפכויות מיוזעות. של התעוררויות מוזרות ומפורכסות מחלומות מרעידים. שאחריהן, אין סיכוי להירדם שוב. הגוף נמצא פה בבית. ברמת השרון. מכונת הנספרסו במרחק לחיצה ממש. במרחק הליכה נמצאים כל בתי הקפה הכי נחשקים במרכז. חבורה של אנשים יוצאי הייטק בטח יושבים בהם תחת צילן של השמשיות ומשוחחים בנינוחות על החיים מלאי האתגרים והסיפוקים. אבל הראש שלי, הלב, הנפש, כל תוכן הגוף למעשה, שם. במזרח. במקום האחר ההוא. שעכשיו נראה כמו ארץ אחרת. כמו רצועת אדמה מנותקת, שלא קשורה ליבשת הזאת בכלל. אותה יבשת שחיים בה כל האנשים הנורמליים שישנים בלילה, כל האנשים שהם לא אני. יש מצב שהשתגעתי? שאני שייכת ליבשת האחרת של האנשים הערים תמידית? השתחררתי לפני שלוש וחצי שנים, והכול היה ממש בסדר גמור עד לאחרונה. באמת.. ולא, לא ראיתי דם. לא ראיתי את אחיי לנשק נופלים בקרב על המולדת. אז איך גם אני נדבקתי בחיידק הנוראי הזה? 


אחרי השחרור עברו עליי שנתיים סטריליות למדי. טיול בדרום אמריקה, בו בוזבזו בהנאה מרובה כל כספי הקבע שלי. אושר אינסופי, שפע חסר מעצורים. אלה הדברים שאני זוכרת מן התקופה הזאת. מוקפת באנשים ללא הפסקה. לא בודדה לרגע. טיולים, טבע, נופים, צבע, ריחות, מוזיקה, אלכוהול, ריקודים ומלא מלא סמים. מסיבות שלא נגמרות על רצועות חוף יפהפיות או בתוך ג'ונגל פראי בטבע. לא האמנתי שכל הטוב הזה קיים, אבל כן ידעתי שהוא מגיע לי, אחרי מה שחוויתי שם. בשטחים. ברצועת האדמה ההיא. בתקופת שירות שנראתה לי כמו משהו שלא הגיוני שקרה באמת, משהו שבראתי בדמיוני הפורה. הדמיון שלי תמיד היה פורה הרי. תמיד המצאתי סיפורים במוחי. הייתכן שבדיתי איזה סיפור שירות נוראי שכזה במוחי? ברור שהמצאתי! חשבתי לעצמי בזמן מסיבות הסמים במקסיקו. תראי איזה אושר את חווה עכשיו, תראי כמה אהבה את מקבלת, אין סיכוי שהעוול הזה נגרם לך. זה לא היה כזה נורא, תשכחי מזה.. ובהחלט שכחתי.


ואחרי הטיול, כמו הרבה אנשים בני גילי, עברו עליי שנה וחצי סטנדרטיות למדי. חזרה לארץ. התמודדות עם הבדידות של הנחיתה. פסיכומטרי, השלמת בגרויות, מציאת כיוון לחיים. הרשמה ללימודים, ואז ביטולם. שינוי כיוון, הרשמה ללימודים בעלי אופי אחר לגמרי. התלבטויות, בלבול, חרדות, וסמים. הרבה סמים. גם סקס היה. סקס חסר משמעות, אך עם משמעות מהוססת של "לנצל את הרגע ואת הגיל המיוחד הזה". "שיהיה מה לספר לנכדים". ובאמת היה מיוחד, אך כשהמשמעות נגמרה חזר החלל הזה בין בית החזה לבטן העליונה. הגולה הריקה הזאת. הדאגה שאין תכלית בעצם לכל ההשקעה הזאת לקראת העתיד. ואז בדיוק בתקופה הלא ברורה הזאת, קראו לי למילואים. הוצאתי בהתרגשות את נעלי החי"ר האדומות מהבוידעם. שמתי בגאווה את הדרגות על המדים, את הגומיות על המכנסיים, אפילו שזה מילואים ואין רס"ר בכלל. דחפתי ברישול בגדים וקצת אוכל למוצ'ילה שליוותה אותי לאורך כל דרום אמריקה, והתייצבתי ראשונה בתור לאוטובוס מירושלים לרמאללה. זה ימלא לי את החלל, חשבתי. הערכים עליהם חונכתי בילדותי וששופצו והשתדרגו עם גיוסי לצבא ויציאתי לקורס קצינים, אלה ימלאו את החוסר הזה ויחזירו לי את החיוך, חשבתי לעצמי. אלא שבמילואים הרגשתי לא בנוח. לא בנוח זאת מילה חיובית לעומת התחושה האמיתית. הרגשתי כלואה. בתוך כלא באוויר הפתוח ובשמיים הפתוחים. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ומבפנים אני נבולה. כולי. נבולה ולא מרגישה שייכת. נבולה ומתחילה להיות מוצפת בזיכרונות מהשירות הצבאי שלי. הלחץ. חוסר השינה. המבצעים, הלילות הארוכים מדי, תחושת הניכור. תחושת המחנק הכמעט תמידית בגרון, והסתרתה המתמשכת. דחיפת החריפות הזאת בגרון מטה ומטה, רק כדי שלא יראו מסביבי. להמשיך לתפקד כרגיל. זה היה המוטו. תמשיכי לתפקד, ובשחרור תגיע ההקלה, את תראי. אבל עכשיו במילואים, אחרי שהשחרור כבר קרה ותחושת ההקלה כבר הייתה והמחנק הזה בגרון חזר אליי פתאום, הרגשתי מבולבלת. התגייסתי למילואים הרי כדי למלא את החלל שבתוכי וכדי לתרום מעצמי לחברה שלי. והנה, אני מרגישה כל כך מנוכרת ובעיקר רוצה להיעלם מעל פני האדמה הזאת. לא לחזור לבית שברמת השרון. לא לצאת לטיול בצפון או במדבר, לא לנסוע לטיול בחו"ל. פשוט להיעלם מעל האדמה. לא להיות עדה למראות האלה, ולריחות האלה, ולקולות האלה. ריחות שאני מריחה גם ברגעים אלה, מתוך הספה שלי שברמת השרון. ריח הזבל והפלסטיק השרוף בתוך חביות הנפט, ריח הזיעה שבאוויר, ריח הריקבון, ריח החלודה, ריח הלחץ והפחד ששורר באוויר. והשנאה בעיניים המופנות אליי. והקללות, והאלימות, והבתים השרופים, והתינוקות הצורחים, וחדר הילדים שרהיטיו נרמסו ע"י נעלי צבא גסות, ושמתחת לעריסה נחים להם בשלוות לילה מתוקה שני נשקים אוטומטיים טעונים בכל טוב, והנשים הבוכיות. הנשים הבוכיות שהסתכלו עליי בעיניים יוקדות אש וביקשו ממני, בתור האישה היחידה שבחדר, מעט רחמים ועזרה. והנשים האחרות ההן, מהצד השני של קשת המחלוקת, שקראו אליי ממעלה הגבעה בעברית נבואית בסגנון תנ"כי "אישה שטן". ורגעים קטנים של חמלה ושל התרגשות מבצעית מהולה באדרנלין מרענן, ורגעים ארוכים של רחמים. וכעס עצום ושנאה עצומה על מי שחשבתי שאני שומרת עליהם, וכעס עצום ושנאה עצומה על האויב שלי, ששנא אותי יותר משאני שנאתי אותו. וכעס עצום ושנאה עצומה על עצמי, שאני היא זאת שהייתי מלאת מוטיבציה להגיע לשם, והרעיון הגיע מתוכי. וכעס עצום ושנאה עצומה על הסביבה בביתי שברמת השרון, שלא מודעת בכלל לעצם קיומו של המקום, וברגעים אלה ממש מנהלת שיחות נינוחות בבתי קפה נחשקים.
 
ועכשיו, הזמן לא עובר. כלומר, השעון מתקדם. אבל אני לא פה, בתוך חלל הזמן הזה. אני שם. אני היא החיילת שבתוך הספה שבביתה הממוזג. החיילת המיוזעת שמריחה עדיין את הריחות, ששומעת את הקולות. ואני לא ממש חיה. בעיקר מעבירה את הזמן. נותנת להכל לרוץ לידי. לחוויות, לאנשים, לרגשות. בעיקר כי אני מרגישה שהכול גדול עליי מדי. נעלי החי"ר האדומות אמנם בבוידעם כבר ממזמן, אך את משקלן אני חשה על רגליי בכל צעד וצעד. את החוגר גזרתי לפני שלוש וחצי שנים, ופתאום הוא חוזר אליי בחלומות, שלם ומלבני, נח בתוך הארנק שלי ומעיד בגאווה על דרגתי ועל העובדה שהשירות שלי לא תם. תמשיכי לתפקד כרגיל. אני אומרת לעצמי כל לילה. בשחרור תרגישי הקלה, אני מבטיחה לך.. ואני רוצה להשתחרר. על אף האדישות והעייפות שמקהה הכול, אני מאוד מאוד רוצה להתשחרר. סוף סוף יש לי רצון אמיתי. סוף סוף אני דמות בעלת רצון. אמנם עם המון מעצורים, אבל זה לפחות מה שמקדם את העלילה עד להגשמת הרצון. ואני סופרת את הימים עד לשחרור. הכנתי לוח שנה ענקי ובו אני מסמנת איקס על כל יום שעובר עד לשחרור. אך כמה ימים עליי לספור? לכמה זמן חתמתי קבע?