הרבה זמן עבר מאז ואני כבר לא זוכר הרבה

הרבה זמן עבר מאז ואני כבר לא זוכר הרבה. קראתי השבוע כתבה על שמות שנותנים לילדים לזכר ההרוגים והצטערתי נורא על שאינני זוכר הרבה משמות ההרוגים שעברו לידי. אולי הגיע הזמן לכתוב את הדברים בכדי שלא ישכחו לעולם"
כך כתבתי ביום הזיכרון לפני 4 שנים, כשנתיים אחרי ערב הכניסה לעזה. היום אני מרגיש בצורך לשתף, אין לי מושג מאיפה האומץ.
"עלינו על האוטובוסים, כל פלוגה בנפרד. אני זוכר שהיה חושך מוחלט ובאופק המערבי הבזקי אור משולבים בפיצוצים עמומים. ככל שהתקרבנו האורות מתחילים ללבוש צורה והפיצוצים מתחזקים. פורקים באמצע הכביש כשנפילות הפצמ"רים נשמעים קרובים ממש. דורכים נשקים וקורעים ברך בסדר תנועה בשוליים של הכביש. התוכנית הייתה ששני הגדודים האחרים יתקפו ראשונים, גדוד הטנקים יחפה עליהם מצפון ואנחנו ניכנס בשקט ביניהם ונכבוש את היעד המרכזי של החטיבה. כך יוצא שאנחנו היחידה האחרונה שחוצה את הגדר. מתחילים תנועה לעבר החושך. הפיצוצים כבר לא נשמעים ממערב אלא מסביבנו. אין חציית גדר רגילה כי השער כבר פתוח לרווחה וברגע שעוברים אותו חוזר אלי הרוגע המוכר והממכר. אחרי ימים של נוהל קרב, תרגולות, אימונים, ריצות ולחץ, ברגע שחוצים את הגדר כבר אסור למהר. ההליכה איטית וכל כמה דקות יורדים לקריעה. בארבע לפנות בוקר מגיעים ליעד והפלוגות תוקפות ברועש. מפה לשם אני זוכר ריצות בין פרדסים ושטחים פתוחים. אני זוכר חצילים סגולים יפיפיים ולימונים עסיסיים. דני נופל על הכתף אבל החברה עוזרים לו לקום והוא בסדר, ואנחנו ממשיכים לרוץ כשמסביב אש כבדה כל הלילה וכל הבוקר. הדבר הבא שאני זוכר הוא שאנחנו שוכבים על האדמה מול "הבית הלבן". אור יום, בטח 9-10 בבוקר, ברקע יריות, פיצוצים, מסוקים, מטוסים, טנקים וארטילריות. פצמ"רים נופלים בשיחים מאחורי ולא מתפוצצים בגלל הבוץ. יציאה, שריקה מתחזקת ופגיעה ללא פיצוץ, אך בוץ משפריץ לצדדים. פתאום מתוך אותם השיחים רצים החפ"ק מג"ד עם פרצופים לבנים. זה היה קרוב, וזה מצחיק. בצד השני, מולנו, שביל שחיילים מנסים לעבור. פתאום נפילות והשביל עטוף בעשן ואבק ולאחר שניות ארוכות רצים החיילים מתוך הענן הסמיך. זה גם היה קרוב. הפצמ"רים הבאים נופלים מטרים ספורים ממני ואני מספיק לסתום את האוזניים ולהוריד את הראש שהאבנים לא יפגעו לי בפנים. זה היה ממש מצחיק.
אחרי כחצי שעה של שכיבה בחוץ הגיע דיווח על הפצוע הראשון. נכנסנו לבית ובחרנו חדר. הדיווח היה על פצוע עם רסיס בראש מחוסר הכרה לא נושם אך עם דופק. הרופא אומר לי שהפצוע כולו שלי והוא יישאר בחוץ לנהל את האירוע ולקבל עוד פצועים. החובשים ואני בחדר, הם מכינים אינטובציה ושואבים תרופות ואני מוציא אמבו ופאלס ועוד כמה שטויות. הפצוע מגיע ואני במבט ראשון קולט שהוא עוד חי (בערך). אפור כמו קיר אחרי מלחמה, חור גדול בגולגולת ונשימות שטחיות שנראות יותר כמו בועות דם היוצאות מפיו. התחלנו לעבוד. אני על סקשיין, AW ואמבו כשהחובשים מפשיטים, פותחים וריד ומזריקים וואליום וקטאמין. לאחר שתי דקות אני מבצע אינטובציה חלקה באופן מפתיע בהתחשב בציוד המסורבל שאני לובש, פיו מלא הדם ורעשי הרקע. עוד דקה וחצי והוא כבר מכוסה, חבוש, מחובר לעירוי והוא מוכן לפינוי. הטיפול בו כ"כ יעיל ומדויק מהסיבה הפשוטה שאין מה להילחץ. אנחנו (או לפחות אני) פשוט לא אופטימיים לגבי סיכויי ההישרדות שלו, בלשון המעטה, ולכן אין למה למהר או להילחץ. הפצוע השני מגיע עם כדור במרפק. ח"ע, הרבה מורפיום וגם הוא מוכן. תוך כדי שאכזרית הפינוי מגיעה מתקבל דיווח על פצוע נוסף שנורה בראשו. כשהוא מובא באלונקה דרך הדלת אני מבין מיד שהוא הרוג. למדתי כבר לזהות את המוות גם אם הוא בצד השני של החדר. חור כניסה נקי במצח, פנים לבנים. החייל הזה כנראה מת במקום, נקי ושלם. חשוב לציין שאני לא מכיר אף אחד מהחיילים האלה. את התאג"ד הכרתי רק שבוע קודם והן השמות היחידים שאני זוכר. הפצוע הבא נראה דרמטי אבל הוא לא. רסיס פגע לו באיזה וריד בשוק והוא משפריץ לי דם על כל חדר הטיפולים. תחבושת אישית אחת עם הרבה לחץ עושה את העבודה. לאחר שהפצוע האחרון פונה אני מבחין שכבר חושך בחוץ. אני מלא אבק, זיעה ודם. רחשי המלחמה אמנם לא שככו אבל האווירה בבית יותר רגועה מה שמאפשר למחשבות לעלות. זה מה שצפוי לנו בשבועות הקרובים?"
כך נראו מעיני 24 השעות הראשונות מתוך שבועיים של עופרת יצוקה. עברו מאז שש שנים במהלכם הספקתי פעמים רבות לשחזר שוב ושוב סצנות מהסיפור הזה ומסיפורים אחרים. כל פעם מספר אותו בצורה קצת שונה. מנסה לטפל יותר ויותר טוב, לשנות את הפרטים הקטנים שאולי היו משאירים אותם בחיים וזה עדין לא נגמר. היום אני משחזר שוב את אותו הלילה אחרי פינוי הפצוע האחרון ומוסיף עוד פרט קטן- אני מתיישב על הרצפה שם בבית הלבן, טומן את ראשי בין ידי ובוכה.