יומני מערכה

יומני מערכה 1 - רסיסים

הועלה ע"י אלון גלעד.

"לכו בכוכחם זה", סיכומו הפשוט וחסר הפאסון של שאול לסוף הקפ"ק 3 ושלושת רבעי שעשינו בשבוע האחרון. הכנות לתוכנית הגדולה על המנהרות והכנות לפשיטה על בית התצפיתן במקביל, ערבוב של צירים ושמות קוד, אוטומציה של נוהל קרב, פס ייצור של מפות מנומלצות בכפל מרובע מדויק, מודל לשבי"ה והתרגשות מלווה בתחושה שהכניסה לא באמת תקרה.

ושאול עומד שם ובמשפט אחד מפיץ רגשות מעורבים אצל כולם, "לכו בכוכחם זה", עוד שלוש שעות נכנסים. המולה של סגירות אחרונות וזיוודי תיקים, החבר'ה יורדים למטה לסיגריה וקולה אחרונה 'עאלק', קרב עזה, סיפורים קצרים, אנשים גדולים.

 

צניעות,

שאול. דמות מפתח בסיפור שלי הוא איש בעל מנהיגות מאוד מיוחדת ונדירה, כזו המאפשרת לסובביו לבטא עצמם בחופש פעולה מלא, בלי קשיחות צבאית אופיינית או בלבולי מוח, אומץ נדיר של יושרה והבנת כובד משימת הפיקוד. אי שם לפני 6 שנים נלחם עבורי בדרך לא דרך להשגת הקצאות הזויות לקמ"כ, קק"צ ומכשנפצעתי, קק"צ חלק 2 שוב. מנהיגות וחוב שעודדו אותי לעזוב כמה מבחנים לשנה הבאה ולהקדיש עצמי שלושה שבועות לסייע לו במה שאוכל. הכרת תודה אדירה, חבר לחיים, הן על ההזדמנות והן על החוויה.
בלי דרמה יותר מדי גדולה, צעקות קרב או טונציה מתרעמת, "לכו בכוכחם זה" אמר.

וגלגלי ענק סבו בגדס"ר צנחנים.

 

פודרה לבנה התרוממה מעוצמת הפגזים וכיתוש הקרקע על ידי הטנקים, האכזריות והפומות. ירח לבן מלא שובר קרניו לכל עבר. מאיר אך במעט את לוחם החוד שכורע ברך עמוקה בחול, מפוחד.

מנסה נואשות להשעין את התיק הכבד על ענפי עץ הזית, משתוקק לראות את הכוח מצמצם את הנתק שנוצר בו. מפלצת מסוג D9 חורקת שיניים בקרקע, כוח אפוץ לחלוטין מוודא שלא אליו פניה וממשיך בנמנומו הזמני. זיכרון ראשון מהמסע לחיפוש עצמי של החודש האחרון. פרק הבונוס של תשע"ד עבורי.

 

 

 

 

רגעים אותנטיים שכאלו. שרועים בתוך שוחות בשטחי כינוס, וברקע מתחוללת סצינה ממלחמת העולם השנייה. פגזי ארטילריה מאירים את החשכה, אני ועוז יושבים בתוך שוחה משותפת, ברור שהוא חפר.. עוז, לוחם שהופרש מהפלס"ר לטובת תגבור החפ"ק של שאול, בן 20 בעוד חודשיים ובמקור מצורן לחברה שלו קוראים בר. אני, קצת חושש מהלא נודע, כינסתי את החבר'ה לשיחה בשוחה של עוז ושלי. שיחת "מכה-דריכה" קראנו לזה - 10 דרכים להוציא את הלוחם שלידם מהלם כשנתקע לו התקליט,
"להיות בהלם זה מאוד דומה להיות בחלום, אנחנו נמצאים בסיטואציה אבל אין לנו שליטה עליה, אנחנו בועטים או רצים בשיא הכוח אבל כלום לא קורה. כמו שקועים בנוזל צמיגי."
כשלא זזים, אם מתעפצים, איטיים ובעיקר אבל בעיקר כשמכונסים מעצמו. כל אחד תופס את השני, "אוחיון, מה נהיה? תביא קבנוס" מבקש ממכם לעקוץ אחד את השני, ללעוג אחד לשני, לריב אחד עם השני. כל מכה שתתנו אחד לשני מבורכת, כי הכי חשוב לא לתת לעצבות הזאת להגיע אליכם. קרב הוא פקטור של חושים, הריח של גופות של חיות והקולות הייחודיים השונים של פגזים ונשקי צליפה רוסים, הנוף השונה לנו והעייפות של הגוף מכמה ימים של שינה טרופה. אם אתם מרגישים שאתם מרגישים רק חוש אחד, אז "מכה-דריכה". המינימום לתפקוד זה שני חושים לפחות, ורצוי שראייה יהיה אחד מהם.

 

אחרי שהחבר'ה התפזרו, עוז ישב לידי ולקח נשימה עמוקה של סיגריה רביעית. אתה יודע, אלון (מלרע). אני מרגיש הכי בטוח שאנחנו צמד ברזל. ואני נמוגתי, מרגיש שרק בשביל להיות כאן ולשמוע את זה היה שווה את כל הסיפור.

 

בלבול,

כמות החובשים והפרמדיקים שמתרוצצים כאן לא אמיתית; מג"ד כורע ברך ומנסה לשמר את תוכנית הקרב שלו. ערימת ציוד מגואלת בדם, חול וזבובים נערמת בסמוך לחממה. חובש מבולבל מנסה להבין מה קרה כאן עכשיו. ניגשתי אליו לשאול אותו לשמו, מאיפה הוא בארץ ואם יש לו חברה וכמה זמן ביחד. הוא לא ענה.

"בוא נמצא את הנשק שלך אחי, איפה ראית אותו בפעם האחרונה?"
- "הוא בטח הלך לאכזרית עם הפצועים", אמר.
משמעותו של הנסיון, כפי שלמדתי הוא לאפשר לך להתבונן כיצד התמודדת עם סיטואציה מהעבר, ולבטא תובנות שהפקת מהתמודדות עם סיטואציה זו. מנהרה רגשית לתודעת הנורמלי, כזו שמניחה בצד את זה ששלושה מהצוות שלו נהרגו כרגע, וה17 האחרים פצועים קל עד קשה.

"יאללה בוא הולכים לקחת אותו משם, השלמת כוננות כבר? כי יש פה מלא ציוד בתיק של הפרמדיקים"
לוקחים ח"ע ועוד ח"ע ועוד ח"ע.

גאט דמן איט החיים שבריריים, ההלם והאפטיות הפעם לא שיחקו תפקיד, וניגשתי לשבת לדבר עם גרינפלד שנשען על הקיר ובכה. חמרה בדיוק הניח רגל של פצוע לידו והרגיע אותו שאם הכל ילך חלק, יחברו לו אותה בבית חולים צ'יק צ'ק. שאול מתקתק פקודות בקשר לשילוח הפצועים בטנקים. אני ואיתי נכנסים למבנה כדי לשמור על אחד ההרוגים כשמגיעה מחלקת הפינוי ומבקשת עוד כתף לאלונקה.

 

אושר,

כשמוצאים בצל במטבח ומאלתרים ארוחה מבושלת של חומוס טונה ובצל. שינוי מאוד משמעותי מכריך הקבנוס ותפוציפס השגרתי. קינן מכין קפה ומתעקש למזוג מקצה הקומקום ולא לשפוך לרצפה, משימה בלתי אפשרית לכל הדעות, אבל כזה הוא קינן הפרפקציוניסט. שעמום שגובר, חיילים מעשנים, אוכלים ומכינים קפה. מחכים לשעה עגולה כדי לשמוע חדשות. צחוקים של החבר'ה, חיקויים של חמרה.
איתי מושך את קינן לשיחות על החיים בעת אחר הצהריים זו, דורון מזמין את החדשות של שעה 18:00 באוזניות הרדיו שבאייפוד.
 

הולכים צעד צעד בפודרה העמוקה, היד נזרקת לצד האלונקה. כורעים ברך בסמוך לצומת להמתנה לטנק. אבק בכל עבר, נפתח המסדרון האחורי, האלונקה לא נכנסת פנימה והבחור ממחלקת הפינוי אומר אין ברירה חייבים לדחוף אותו בכוח. רגליים תחילה, זווית בלתי אפשרית והטנקיסט משמיט אותם לאדמה. אני נכנס מתחת לקרמי, ראש נופל לאחור. צעקה של ספק קושי, ספק "סרט". קיפול של ההרוג לתוך הטנק, טריקת המסדרון האחורי יחד עם הטנקיסט ההמום, שמנסה להתמודד עם התמונה של גופה מקופלת באחורי הטנק.

 

מינוף,

חברויות שנרקמות כאן, קשרים מיוחדים ארוכי טווח שנוצרו בשיח הדברים של השעמום המובנה בשהייה של 72 שעות באיתור בעת הפסקת אש. חברויות קבנוס. הקשבה אמפטית אחד לשני כל אחד על האקסית המיתולוגית שלו, סיפורי סקס זממיים, מפגש עם פרצופים מוכרים - אי שם במפגש רחוב אקראי בהופעה בעוד שנתיים שלוש.

אלתור מאוורר משאריות מחשב וסוללה של 91, עוגיות 37%, המצאות סלנג צבאי והטיית המונח שאשו באשו בצירוף אותיות אהו"י שונות.

 

עזה בשבילי 2014, אויב שלמד המון מביקורנו האחרון כאן, ועשה לנו בית ספר לגרילה בשבועיים האחרונים. צמצום רווחים מהלחץ לאבד את הכוח בתנועה, שינוי זווית עם הגב כדי להקל על התיק הכבד.

התרעת מודיעין על ירי נ"ט על איתורי כוחותינו, ניסיון חטיפה מספר רחובות מכאן ופצמ"רים בשטח פתוח. ווידוא של "ירוק בעיניים" כמעט כל חצי עגולה, ההתאפצות הברורה בלקום לכוננות עם שחר ב04:00. לשמוע חפירת מעדר מחוץ לבית באמצע חאן יונס ב23:00 בלילה, להרגיש עד הגולה הזאת בגרון נבלעת.

היא למצוא מנהרת חטיפה 10 מ' מאחורי שוחה בכניסה לבית ששהינו בו יומיים. לשמוע את הדיווחים בקשר על מחבל שירה טילי נ"ט במגנן החטיבתי ואחד אחר שהגיע כדי להתפוצץ שם. התרגלות הזויה לאווירה של הסדירניקים, לחוסר מעש בבתים ולחלומות על החזרה לחיים האמיתיים.

אהבת החיים האמיתיים, באופן לא מוסבר. רעב כבד לבלוע אותם בשלמותם, שיעורים שמגלים על עצמנו רק כשאנחנו כאן. כמו שב' נוהג לומר - שיעור מעולם המציאות.

 

החצר של פריד, דבר ראשון משלימים שעות שינה בסבבים מהלילה הארוך של הכניסה, מכינים את המבנה לשהייה, שוברים חרכי ירי צלפים ופורסים ערכת "ענבר" ב45 מעלות מהחלון. היכון קרב לילה, התראה מודיעינית על ירי בצומת הנמצאת בהמשך הרחוב. התראה על ירי נ"ט של השעה 18:00 על האיתורים בהם שוהים הפלס"ר וירי פצמ"רים כללי במרחב. ספקטור, מפקד הצלפים תדרך את כלל הכוח והגדיר עצמו כמפקד המבנה. תדריך חד מאוד, איפה מותר ווסטים ואיפה מורידים קסדות, איפה חדרי לחימה וכמה מהכוח ישן. ברור לכולם שהאויב הולך להתחיל את ענייניו בלילה ולהסב לנו נזק בכל מחיר. לילה ראשון בלב חאן יונס, אני מהרהר לעצמי שביום שישי האחרון הייתי בדירה החדשה בתל אביב.
 00:40 - מתחם צבאי של חמאס החשוד במנהור מחוץ לחלון, החוויה הרגילה הזו של מבט מהחלון לבתים רגילים ועצים רגילים. שיחה רגילה שלי עם עוז על חברה שלו, קול מעדר חופר באדמה מחוץ לבית - לא רגיל בעליל. פאק.
כוח שיוצא לסריקה וחוזר בידיים ריקות, 30 ומשהו מעלות בתוך הבית באמצע הלילה.

מים עם כדוריות כלור, טעם טפל נורא. חולצה דבוקה למדים ולחוצה מהקרמי, זיעה שנדבקת לחולצה שספוגת זיעה במילא, כמו לשהות בסאונה. לילה הזוי, כולם עייפים ושומרים 30 ד' ונחים 30 ד'.

הכוח ששב מהסריקה לאיתור החופר במעדר המסתורי חזר ללא ממצאים, מ"פ הפלס"ר מנחה אותו לפתוח בירי על איתור מקביל במרחב כדי לבצע טיפה פעילות יזומה ולבלבל האויב - גאונות מבצעית.

בוקר, כוח של הפלס"ר מצא בחצר של פריד מנהרת חטיפה וחדר עם עשרות טילי נ"ט.
המעדר, לא נמצא מעולם.

 

 

שיחה של מפקד חטיבת הצנחנים, כמה שעות לפני הכניסה.

ציטוט שנחרט: "צנחנים, עוד זמן קצר נתקוף את מרחב העיר חאן יונס. 2300 לוחמי צוות קרב חטיבתי 35. נפעל בנחישות בחדות ובמקצועית. מלומדי קרב שלי, בעוד פעמינו נתונים קדימה להתקפה, נביט לאחור על ערי ישראל, על אשקלון ונירים, ושדרות ופעמי תש"ז. ולאחרונה גם ראשון לציון ותל אביב.

לוחמיי, הגיע שעתנו לעמוד על המשמר - למען כל אלה שמביטים בנו מהבית, אשתי, הבן שלי שלא הלך היום לגן, והחברה שמחכה לכם. דעו לכם כי מדינת ישראל איננה עוד אפשרות, היא האפשרות היחידה".

 

שיחה שלי עם פיניק, בעודו חותך דק דק את הגבינה הכחולה שהבאנו אליו, מלביש חצי תאנה ומציע לי לנסות גם. מספר על מישהי שניגשה אליו ואמרה לו שזה מדהים שהוא חי את החלום שלו!

שעת אחר הצהריים ביוקנעם, השעה הכי יפה שביום. הוא ענה לה, וסיפר לנו שהחוכמה היא לחלום על דברים ברי השגה, חייך חיוך רחב, ופרס עוד חתיכה מהגבינה הכחולה.

 

קצת לפני חצות, קו דיווח 152, מאות מטרים ממעבר הגדר.

רגל שוקעת בפודרה שנטחנה במעבר עשרות טנקים בציר, צעדים כבדים של אבק וזיעה. קריאה בקשר - 400 מ' מהגדר. אני ועוז מחזיקים ידיים מהתרגשות.

מעבר סתמי של הגדר, הליכה למדרון אחורי - נשימה לרווחה.

התחושה המדהימה הזו שאף אחד לא מאיים עליך, ושאתה בטוח. כל ההוויה שלך בטוחה והעתיד שלך בטוח. אתה רשאי להוריד קסדה, או להביט בחלון מבלי לחשוש. אתה יכול לישון ערום ולדעת שאף אחד לא ידפוק בדלת.

אוויר של בטחון עצמי, לא מהמובן של הבטחון שיש בתוכנו אלא שהעצמי שלי כרגע בטוח. ותמיד יישאר בטוח. סוף דבר להזייה הזו, מחשבות על הבנייה מחדש של לגו החיים.

 

אוהל בצאלים, אייפוד, passenger מתנגן באוזניות.

הכרת תודה לאנשים המגניבים והאדירים שאתם בחיים שלי, הרהורים על החלטות ויישומם.

 

ראשית,

לאהוב את הפרקטיקה של הדברים הקטנים בחיים, לשתות את כוס המים ללא הכלור ולהרגיש את התחושה המדהימה הזו של הרוויון. סקי על טוסט חם, קוטג' בתוך אבוקדו וההמסה של ספגטי בולונז עם פרמזן. השעה המגניבה הזו שביום (בה אני כותב את המייל הזה). מארלי. החיוך של מישהו יקר לך. שינה בערום. הסיפוק המשוגע הזה של לעלות לאוטובוס בזמן.

 

שנית,

לחלום בקטן. כאן ועכשיו. מחר אני הולך לקרוא ספר על אהבה. ולשבת וללמוד עם מוזיקה בספרייה.

ללכת למקורות הבניאס בליל ירח, יין וקרקרים, כי לא צריך איטליה בשביל להביא לכאן ידידה שלך.

 

שלישית,

תהיה האדם שהכלב שלך חושב שאתה הוא. אם צובט לך בלב שיש מלחמה ואתה בתל אביב, תתקשר למ"פ, לשלישה לקשל"ח ולמח"ט. תיקח את עצמך לשטחי כינוס, ותגיד "הנני".

כשיגידו לך לא צריך אותך, תגיד בחזרה; הייתי בעזה פעמיים, שמעתי את זה פעמיים וצורך זה עניין של זמן ומרחב ידידי.

 

רביעית,

תתקע את האויב עמוק, חזק ובאופן אלגנטי.

 

חמישית,

אתה שברירי, זמני וחוזקותייך ועוצמותייך זמניות ויחסיות הם.

 

שישית,

תפעל.

 

שביעית,

שמור על אופי, תבחר היטב את המלחמות שלך.

 

שמינית,

הקפד שמאמציך יהיו שלך בלבד, שהפרס יושקט היטב במגירה, שגבולותייך יהיו בלתי ידועים.

 

תשיעית ואחרון,

"תלך בכוחך זה."

 

אוהב, עד דמעות.