סיפור מלחמה

דב רובין - רסיסים

 

 

לפניכם סיפור פציעתי:

אני דב רובין, בן להורים ניצולי שואה שעלו לישראל, לאחר פירוק מחנות ההשמדה.

הם נפטרו בישראל, יהיה זכרם ברוך.

יליד 1953, ישראל.נשוי ואב לשישה ילדים.

גר בגבעת טל ראש העין.

את מלחמת ששת הימים עברתי כנער בבית ספר בפ"ת. הניצחון וסיפורי הלוחמים ליוו אותי בשנות

זכור לי איך בכל חודש, ביום בו התפרסם הביטאון החדש של חיל האוויר, הייתי מחכה מהבוקר ליד התבגרותי והשאירו עלי רושם עז.

המטוסים -הקרב והתובלה- שהיו, קראתי ספרי לחימה וסיפורי קרב של ה- 101 ובפרט את סיפורי הקיוסק כדי להיות הראשון לקנות אותו ולרוץ הביתה להרכיב את הדגמים המצורפים. הכרתי את כל דגמי

הלחימה של גולני ב"תל פאחר". כל אלו השאירו עלי רושם רב ולא היה לי ספק שמקומי איתם ולא תהא

שום אפשרות אחרת ביום גיוסי מלבד "גולני".

ב-1973, ביום שישי בבוקר , יום לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים, הגיע תורי בסבב היציאות הביתה ב-1971 התגייסתי לחטיבת "גולני" והוצבתי בגדוד 13.

ויצאתי מרמת הגולן.

לבשתי מדים נקיים, לקחתי את הנשק והתרמיל ויצאתי לכיוון תחנה מרכזית פ"ת. הושטתי יד לטרמפ למחרת בשעה שתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי ברחוב עם חברים, רצתי הביתה, התקלחתי,

ותוך דקות עצרה לידי פיאט טופולינו קטנה מאוד.

שאלתי: "לאן"?

"לעפולה" היא ענתה.

נכנסתי לרכב ושמחתי. איזה טרמפ נהדר אמרתי לעצמי.

מאחורנית ישב תינוק בערסל.

כשהתקרבנו לעפולה דיברנו קצת על המתיחות ושאלתי את הנהגת היכן היא מורידה אותי.

"אני אחות רנטגן והוזעקתי לעבודה, אני אעצור לך בכניסה לבית חולים "העמק" " אמרה.

שוב אמרתי לעצמי איזה טרמפ פנטסטי, ירדתי מהרכב ואז היא צעקה לעברי "תשמור על עצמך חייל".

עניתי בהינף יד "יהיה בסדר".

 

כמשאית של גדוד 13 מגולני. שאלתי את הנהג האם אני יכול לעלות איתו לרמה והוא אמר לי "קפוץ שחנו שם ללא התקדמות. התקרבה משאית שעל הפגוש הקדמי שלושה קווים ירוקים. זיהיתי אותה מיד המשכתי בדרכי לרמת הגולן. כשהגעתי לראש פינה כבר התחיל להחשיך וראיתי די הרבה חיילים ורכבים

לאורך הדופן, אולם הנהג נסע מהר ומצאתי את עצמי מאבד אחיזה ונזרק מצד לצד על ריצפת המשאית קפצתי אחורה לארגז המשאית שהייתה מכוסה בברזנט מכל צידיה וחשוכה. התיישבתי בספסל הצמוד אחורה".

אותם לבית החולים בצפת. זוהי הפעם הראשונה שקיבלתי סימן על העתיד לבוא. פתחתי את המלחמה שהמדים הנקיים שלי רטובים מדם. הסתבר שהמשאית ירדה מהרמה עם החללים הראשונים והובילה המשאית עצרה בכניסה למחנה נפח. ירדתי ממנה ובאור החלש של תאורת הכביש מתחת לפנס ראיתי שהייתה משום מה רטובה וחלקה. הרגשתי שאני נרטב כל הזמן ולא הבנתי ממה.

 כשדם על גופי.

לוחם מהגדוד שהצליח להימלט ממוצב החרמון הגיע אלינו וסיפר שהמוצב נכבש אך עדין נותרו שם המשכתי מנפח והגעתי לקונטרה.

זה היה מוצאי שבת בלילה. התארגנו שני נגמשים ויצאנו אל מוצב החרמון במטרה לחבור אל הלוחמים מספר לוחמים מכותרים.

כשהגענו סמוך למוצב ברכבל תחתון הסתבר לנו שלאויב כוחות עדיפים, הקומנדו הסורי כבר הספיק המכותרים שהיו מהפלוגה שלי.

להתפרס מסביב. הם כיתרו את מוצב והספיקו להתבצר בעמדות מאולתרות.

בדיעבד הסתבר שאם ההינו נכנסים איתם למגע - המארב מבחינתם היה מושלם ובוודאי שלא הינו יוצאים ביקשנו להיכנס איתם לקרב אך לא ניתן לנו אישור למגע איתם, ולכן ירדנו למטה.

משם בחיים.

 

ירדנו עם הנגמשים לכיוון מג'דל שמס לסריקות בבתים אחרי קומנדו סורי מסתתר. השטח כולו היה רווי

בקומנדו סורי שהונחת ממסוקים.

הסמג"ד נכנס אלינו למוצב, ומסר לנו שהטנקים הסורים נמצאים מרחק של מאות מטרים מאיתנו ומי משם ירדנו לקונטרה למפקדת הגדוד.היו שם מספר קטן מאוד של לוחמים ואנשי מפקדה.

שמרגיש שאינו יכול להילחם יוכל להתפנות במשאית D400 שעומדת בחוץ בדרכה לראש פינה.

נשארנו מספר מצומצם של לוחמים עם הסמג"ד וחיכנו לסורים.

הסורים לא הגיעו אך בקשר הגיעו קריאות נואשות לתגבור מהלוחמים במוצבים.

 

בשעת לילה הגעתי למוצב חרמונית (מעל עמק הבכא).

(זהו אחד המוצבים שגדוד 13 של גולני החזיק ברמת הגולן החל ממוצב החרמון בצפון ועד מוצב 110

על המיטה הרגשתי שהיא רטובה. מיששתי אותה עם ידי והרגשתי שיש עליה גושים רכים. קמתי מיד ואז כשנכנסתי למוצב חיפשתי מיטה פנויה והנחתי את חפצי. בשעת לילה מאוחרת בחשכה, בעת שנשכבתי סמוך לגשר אחמדיה, במרכז רמת הגולן. מוצבים אלו עמדו מול הכוחות הסורים בקרבות הבלימה).

אחד הלוחמים אמר לי שזמן קצר לפני שהגעתי שכב על מיטה זו טנקיסט פצוע.

זו הפעם שנייה שקיבלתי סימן שזהו יהיה גם גורלי וכך בסופו של דבר אני אסיים את המלחמה.

 

לאחר מכן מאות נגמשים, טנקים וחי"ר מלווה בג'יפים עם דגלים אדומים התקדמו ודרסו את גדר למחרת, לפנות בוקר, הסתכלתי במשקפת 120 מ"מ וראיתי מרחוק טורי אבק נעים לעברי. זמן קצר

 למרגלות המוצב עמדו בין חמישה לעשרה טנקים שלנו מסוג צנטוריון. אלו הטנקים הבודדים שהיו בשטח המערכת, חצו את תעלת הנ"ט ונכנסו לעמק הבכא מתחת למוצב.

T62 שהחלו לנהל קרבות למטה בעמק.

 

 מול מאות טנקים סורים T55 ו-

אנחנו, שמונה לוחמי גולני במוצב מעל העמק ניהלנו קרב בלימה נגד החי"ר הסורי שטיפס אלינו  במעלה

המוצב, תוך כדי הפגזה קשה.

 

אני מצרף תמונה של שמונת לוחמי גולני שנלחמו במוצב חרמונית.

התמונה צולמה בגמר קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, שלושה ימים לפני פציעתי.

(בתמונה אני עומד ראשון משמאל)

בסביבות ה- 15 באוקטובר 1973, כשהסתיים שלב הבלימה והסורים נהדפו חזרה מרמת הגולן, עזבנו

אנחנו לוחמי גדוד 13 שלא נפגעו עד עתה את המוצבים.

בעומק השטח הסורי המרוחק כ- 40 ק"מ מדמשק, הגענו ותפסנו מוצב סורי בתל שמס ששימש מערך הצטיידנו בנגמ"שים, חצינו את הגבול ויצאנו אל תוך סוריה לקרב ההבקעה במובלעת הסורית.

הסורים לא וויתרו על כיבוש המוצב והפגיזו אותנו ללא הפסקה. מידי יום תקפו טנקים וחי"ר את המוצב נ"ט.

בחסות עשן והתנהלו קרבות מטווח קצר.

האבידות והנפגעים אצלנו היו מרובות עקב מחסור במסתור מבוטן, למעט תעלות פתוחות וסלעי בזלת מסביב למוצב היו פזורים נגמ"שים סורים שרופים וגוויות.

גבוהים.

בעקבות ההתקפות וההפגזות הבלתי פוסקות הוחלט להוציא באותו ערב את קבוצת הלוחמים הוותיקים ביום ה- 18.10.1973 הגיע רפאל איתן ז"ל לביקור במוצב. זכור לי שהיה לו כובע של בוקרים.

למארב בעומק שטח האויב הסורי. נבחרתי להיות הקשר במבצע זה.

 

כדי לרחוץ את רגליי.מצאתי ג'ריקן שחור. בוודאות הורדתי 20 ליטר מים על רגליי. לבשתי את הגרביים שלא החלפתי כבר שבועיים מאז פרוץ המלחמה והם התפוררו. המשימה הבאה הייתה לחפש ג'ריקן מים זוג גרביים חדשות. חשבתי שזו המתנה הטובה ביותר לפני הקרב בערב. זרקתי לסלע את הגרביים שלי בצהרים הלכתי לנגמ"ש סורי פגוע שהיה קרוב לעמדה. הסתכלתי פנימה ובאחד התאים היו מונחות להן

הסוריות החדשות והרגשתי כמו איילה מוכן לפעולה בלילה.

צחוק הגורל הוא שלא הספקתי ליהנות מהגרביים. כמה שעות לאחר מכן נפגעתי קשה בקרב. רגלי הימנית

רגליי אך ראיתי שרגלי הימנית מרוסקת ומונחת ב- 90 מעלות ימינה. הרגשתי שחור בעיניים ושאני נפרד ברגע הפגיעה מצאתי את עצמי שרוע על הקרקע הבזלתית והשחורה. ניסיתי להתרומם ולעמוד שוב על נקטעה מעל הברך וידי הימנית נפגעה קשה ונותרה משותקת.

נזכרתי במילים של אבי ז"ל כשהוא היה ברכבת המוות ומתחתיו גוויות. הוא סיפר לי שגם הוא ברגעים מן העולם. מיד אמרתי לעצמי: "דב לא לעצום עיניים, דב לא לעצום עיניים" .

הקשים האלה שמע את קולו של אביו אומר לו : "שרוליק לא לעצום עיניים" וזה מה שחיזק והציל אותו.

תוך כדי הפגזה ארטילרית קשה, כשאני חשוף ושרוע על האדמה במדרון תלול התחלתי לגרור את עצמי

על הקרקע בעלייה לעבר מסתור סלעי גדול. לקח לי הרבה זמן אני זוכר.

בשעות הלילה הסכמתי להתפנות מהשטח אך ורק לאחר שווידאתי שאחרון הנפגעים פונה לפני.

פינו אותי במסוק שנחת בעפולה בבית חולים "העמק".

הורידו אותי מהמסוק כשאני בהכרה ובשליטה מלאה והריצו את האלונקה לחדר הרנטגן.

מעל האלונקה עמדה אחות. היא הצביעה עלי בעודי שוכב על האלונקה ספוג בדם ומים.

"זה אתה!" היא אמרה.

שוב הגורל התערב כאן, זו הייתה אותה אחות נהגת שלקחה אותי אל המלחמה והיא גם זו שקיבלה אותי "כן עניתי", זה אני, והרשתי לעצמי בפעם הראשונה לאבד את ההכרה.

ממנה.

 

לפני מספר שנים, בעקבות כתבה בחדשות 22, שם התראיינתי וביקשתי שאם היא צופה שתיצור עמי חודש לאחר מכן הועברתי לשיקום בתל השומר.

 קשר, נפגשנו שוב.

בגמר מלחמת יום הכיפורים הוענק לי צל"ש על גילוי רוח התנדבות, קור רוח ואחוות לוחמים על חלקי

בקרבות הבלימה וההבקעה.

 

חצי שנה לאחר מכן ב- 1974 יצאתי מהשיקום עם רישיון נהיגה ופרוטזה לרגל.

ב- 1975 נישאתי ליעל, אשתי, שגם סיפור היכרותנו הוא סיפור מופלא של גורל שקרה בעקבות

המלחמה, אבל זה כבר סיפור אחר.

ב- 1980 התחלתי לעבוד במשרד החקלאות במכון וולקני בתפקיד ניסיונות שדה ובהמשך רכז משק הניסיונות להשתקם תעסוקתית לא היו קלים.

המחלקה לפרחים.

ב-2005 פרשתי לגמלאות.