שנה לצוק איתן

מכתב לחברים שלי מגדוד 50 
פוסט טראומה אוג' 13 הלוחמים מדרום..

בהתחלה הרגשתי..

כשהחלטתי להיות לוחמת הרגשתי את הפחד של "מה יהיה כשאתגייס לקרבי".
ואז ב5.8 הרגשתי איך זה ללכת פעם ראשונה בנעלי חי"ר, אפילו הייתה שם איתי 
בטירונות הרגשתי איך זה שמתזזים אותך לכל עבר, איך אתה מנסה לעבור בוחן מסלול ונתקע בחבל..
הרגשתי את הבאסה של 2 הקפצות בלילה, אחת אחרי השנייה בשבוע שדאות אחרי שלא באמת ישנת בלילה. אפילו צחקנו על זה אחר כך בטלפון כשהחלפנו חוויות דומות.
באימון מתקדם הרגשתי את קור חודר העצמות בשבוע מחלקה ואת התסכול של לחזור לציוד רטוב כי ישנים באוהלים.
אחר כך בקו, העברנו את השמירות אחד לשנייה בשיחות טלפון ארוכות והרגשתי ביחד איתך את השבת השנייה כשכבר באמת רוצים הביתה.. ואפילו דיברנו באדום כמה פעמים.
גם באימונים הרגשתי, הרגשתי את הנסיגות הבלתי נגמרות והתרגילים לתוך הלילה ובוחני הפלוגה..

ואז, אחרי שנה הפסקתי, הפסקתי להרגיש, אתה יודע מה, זה לא שהפסקתי להרגיש, פשוט הפסקתי להרגיש את מה שאתה הרגשת. וכבר לא עזר שאני יודעת מה זה נגב או לזווד רכב באמצע הלילה.
זה קרה ביום חמישי בלילה, תחנת הרכבת בעכו, קבלתי הודעה מחברה שמספרת לי שיש כניסה קרקעית, אני הייתי בטוחה שלא תיכנסו עד שהטלפון הזה הגיעה. הלכתי בדאגה הלוך ושוב בקרון שבוא ניסיתי להתיישב אבל בעצם הייתי עסוקה בלנסות לתפוס אותך, לא ענית בטלפון, כבר הבנתי שסגרתם טלפונים, אבל לא רציתי להפסיק לנסות. בסוף התיישבתי, הבנתי שאין מה לעשות. התחילו לדבר איתי 3 חיילים שהיו בדרך למסיבה בתל אביב, דיברתי איתם וחייכתי(כי ככה, צריך.. להיות נחמדה לאנשים)אבל לא באמת הבנתי איך הם מסוגלים ליסוע עכשיו למסיבה, בסופו של דבר, אמרתי לעצמי שבטח זה מה שהייתה רוצה שהם יעשו כי נכנסת כדי שבמדינה יכלו לחיות, וכך נפתח אצלי "צוק איתן".
יום למחרת נסעתי חזרה לבסיס, אבל היה משהו שלא הבנתי, הייתי עם נעלי חי"ר, נשק וסיכת לוחם, אז למה אני עכשיו נוסע למצרים. תמיד הייתה לי כל התפאורה המתאימה+תחפושות וניצבים, אבל הפעם זה לא אזר לי להרגיש.
כשכבר הגנו למידבר, שנייה לפני שהקליטה נגמרת שמעתי את השיר "wake me up" של avicii (עד היום זה שיר המבצע מבחינתי).
הגעתי לסבב של משמרות בחמ"ל. בלילות שומעת רדיו ומחפשת במשואה את סג'עייה חאן יונס, בית חנון.. ובבקרים חולמת סיוטים.
אחרי 4ימים הסיוטים נגמרו וגם אני הצלחתי להירגע, האמנתי בלב שלם שיהיה בסדר ואפילו הרגעתי את הסביבה לפעמים, אבל עדיין היה משהו אחד נורא שלא נרפאתי ממנו: שמות. כל פעם שקמתי למשמרת פתחתי Ynet וחיפשתי שמות, זה חיפוש מוזר, חיפוש כזה שאת מקווה שלא תמצאי את מה שאת מחפשת, זה חולני, אתה יודע? בחיים לא חשבתי שהעשה דבר כזה.

מידי פעם ניסיתי לדמיין איך אתה מרגיש, הנחתי שאתה מפחד, ושחם לך עם כל הציוד(עם זה דווקא יכולתי להזדהות) ובטח כבר בא לך הביתה, כי דיי, עם כל האימונים ו"שובו אחים" לא הייתה בבית כבר חודש(וזה במקרה הטוב שלא סגרת סבב לפני...).

כל כך רצית להיות שם איתך, לפחות לפני בשטחי כינוס, זו הייתה תחושה מוזרה, קצת חייתית, משהו בער לי בעצמות לממש את מה שלימדו אותי, לא חשבתי שארגיש ככה זה היה מבהיל.

הרגשתי הרבה דברים בזמן שהייתה בפנים, בעיקר כעס, כעסתי כששמעתי שבחדשות מדברים על "טקטיקות יעילות" ו"תקיפות", רציתי לצעוק אליהם שצה"ל הזה "שיתקוף" זה חברים שלי ואי אפשר לשחק איתם ככה כמו חיילים בשח מת, אבל ככה זה במשחקי מלחמה.. וכעסתי על אנשים שיצאו על שמאלנים ורציתי לצעוק אליהם שהשמאלנים שהם מקללים הם חברים שלי שעכשיו אוכלים חרא בשביל שהם יוכלו להמשיך לכתוב את הפוסטים מלאי השנאה שלהם בפייסבוק!

ואז, יום אחד קיבלתי תמונה משטחי הכינוס, אתה גמור מעייפות, עם מלאאא זקן ואחרי כמה שעות אפילו רוקד בבוקסר עם נחמנים. תודה לאל ולרמטכ"ל הכול נגמר.
יום אחרי כבר הייתי בשטחי כינוס, בחיים לא חיבקתי מישהו כמו שחיבקתי אותך שיצאת. ולעט לעט חזרנו לשגרה. אפילו שירתנו מוצב ליד מוצב איזו תקופה, זה היה כיף! כאילו לחפר על השבועיים המנותקים שעברו..

עכשיו אחרי שנה אנחנו יושבים בסלון של הקומונה, פארק או סתם בבית של מישהו, והכול בסדר. אבל עדיין לפעמים כשנזכרים בשבועיים ההם, חוזרים עלי חלק מהתחושות של אז..

צוק איתן: פוסט טראומה אוג' 13